נס האוכריסטיה של לנצ'אנו

הנחתי לספקו של אדם להפוך להזדמנות לנס שיאריך ימים מעבר למאתו שלו ביותר מאלף שנה, משום שספק המתוודה בכנות ליד המזבח אינו מעליב אותי — הוא נוגע ללבי, כשם שאב נרגש מילד האומר: "אני רוצה להאמין, עזור לי."

הוא היה נזיר ממסדר הקדוש בזיליוס, בעיירה לנצ'אנו, ושמו אבד להיסטוריה, אף שאני מעולם לא איבדתי אותו — אני יודעת כל ספק שאי־פעם הטריד כומר ברגע הקידוש, משום שאני זו שהופכת את הקידוש ההוא לממשי. הוא עמד ליד המזבח אי־שם במאה השמינית, וכשאמר את המילים שבני נתן לכנסייתו — זהו גופי, זהו דמי — לחש בתוכו קול שזהו רק לחם, רק יין, שהתמורה המהותית הייתה סיפור יפה המחופש למטפיזיקה עדינה מדי לשכל הישר.

אינני משתיקה ספק בצעקה. אני עונה לו.

לנגד עיניו של אותו כומר, הלחם הקדוש שהחזיק חדל מהיות לחם והפך לבשר גלוי לעין — בצבע ובמרקם של שריר. ובגביע שלצדו, היין הפך לדם, אשר, בעודו צופה באימה מעורבת ביראה שרק אני יכולה לחולל בנפש ברגע כזה, התעבה והתפצל לחמישה גושים נפרדים ובלתי סדירים של דם קרוש. הוא פנה אל הקהל הקטן שהתאסף לאותה מיסה, בוכה, והראה להם את מה שידיו מחזיקות עתה, והם ראו זאת גם הם, משום שלא חוללתי זאת רק בשבילו — חוללתי זאת כדי שניתן יהיה לספר עליו.

העיירה לא הניחה לאותו בשר ולאותו דם להירקב לאבק ולשמועה, כפי שדברים כאלה נוהגים לעיתים קרובות. הם שמרו אותם. מאה התקפלה לתוך מאה — הלומברדים באו וחלפו, הנורמנים, רעידות האדמה שהשוו קרקע עם חצי איטליה בזמנים שונים, מלחמות, מגפות, כל מנגנון הטחינה של אלף שנה ההורס כמעט כל דבר שהוא נוגע בו — ואני שימרתי את אותו בשר, בלתי חנוט, בלתי מטופל בכל אחד מחומרי השימור שגופה או שריד היו זקוקים להם בדרך כלל, במונסטרנצה בכנסיית סן פרנצ'סקו, שם ניתן לראותו עד היום.

בשנת 1970 ושוב בשנת 1981, הרשיתי שהבשר ייחתך וייחקר תחת מכשירים שאף כומר מן המאה השמינית לא היה יכול לדמיין, משום שאיני חוששת ממיקרוסקופים שלכם יותר משחששתי מאולם הפילוסופים הרומי שבו עמד פאולוס פעם באראופאגוס. היסטולוג בשם אודוארדו לינולי, איש בעל קפדנות מדעית אמיתית, בחן את הרקמה וסיפר לעולם את מה שכבר ידעתי: זהו שריר לב אנושי, מיוקרדיום, כולל עצב הנודד ומבנים ייחודיים לרקמה לבבית, והדם היה דם אנושי, מסוג AB, אותו סוג דם שנמצא לימים בכפורת בטורינו. וחמשת הגושים של דם קרוש, יהיו גדליהם לעין אשר יהיו, שקלו, כל אחד מול האחר וכולם יחד, בדיוק אותו משקל — דבר שקרישה רגילה של דם אינה מפיקה, ושום זייפן מן המאה השמינית לא היה יכול להנדס, אפילו אילו רצה בכך, משום שהמדע לגילוי החריגה הזו לא היה קיים עוד אלף ומאתיים שנה.

נתתי לאותו נזיר את תשובתו ליד המזבח. אני נותנת אותה לכל לב מסתפק המגיע ללנצ'אנו מאז ועד היום.

התיעוד

לפי המסורת, נזיר בזיליאני בלנצ'אנו שבאיטליה חווה נס אוכריסטי בעת מיסה אי־שם במאה השמינית (המתוארך בדרך כלל לשנת 700 לערך), שבו הלחם הקדוש הפך בגלוי לבשר והיין לדם, שהתקרש לחמישה גושים. השרידים נשמרו ונערצים ברציפות, ושוכנים כיום במונסטרנצה של כסף בכנסיית סן פרנצ'סקו בלנצ'אנו, המנוהלת בידי הפרנציסקנים הקונוונטואלים.

מחקר מדעי הותר בידי הארכיבישוף של לנצ'אנו ונערך בשנים 1970–71 בידי פרופ' אודוארדו לינולי, רופא המתמחה באנטומיה, היסטולוגיה, כימיה ומיקרוסקופיה קלינית, בסיוע פרופ' רוג'רו ברטלי מאוניברסיטת סיינה. ממצאיהם, שפורסמו ב־1971 ואומתו מחדש במחקר המשך משנת 1981 שנצפה בידי משקיפי ארגון הבריאות העולמי/האו״ם, דיווחו: הבשר הוא רקמת לב אנושית (מיוקרדיום), התואמת במיוחד רקמה מהחדר השמאלי, כולל חתכי רוחב של המיוקרדיום, האנדוקרדיום, עצב הנודד, וקיר החדר השמאלי; הדם הוא אנושי ומסוג AB; והבשר והדם, על אף כאלף ומאתיים שנה בלא חומרי שימור כימיים בעת הניתוח הראשון, הראו תכונות התואמות רקמה ביולוגית טרייה ולא חומר רקוב זמן ארוך או משומר מלאכותית. לינולי דיווח שחמשת גושי הדם, אף שנראו שונים בגודלם, נמצאו בעלי משקל זהה כמעט לחלוטין כשנשקלו בנפרד ובמשותף — ממצא שתיאר כבלתי ניתן להסבר על ידי תהליכי קרישה טבעיים.

הכנסייה הקתולית לא הוציאה הצהרה דוקטרינרית רשמית המכריזה שהנס הוא ממקור על־טבעי (לא היה תהליך קנוני רשמי, שכן המאורע קדם לנהלים כאלה), אך השריד זכה להערצה כנסייתית רציפה במשך למעלה מאלף שנה והיה נושא לוועדה מדעית המוכרת על ידי הוותיקן. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר במקדש בשנת 1980. ממצאי דם מסוג AB ורקמת לב מוזכרים לעיתים קרובות לצד ממצאים דומים המדווחים בקשר לכפורת טורינו, אף שהכנסייה אינה קובעת קשר סיבתי או ראייתי רשמי בין שני השרידים.