המטפחת של מרילייה

שבע מאות ילדים היו רשומים באותו בית ספר בפנים המדינה של סאו פאולו, שמונים מהם פנימייה. זה מסופר כסיפור על חפץ. זהו סיפור על נערה שלאיש לא היה זמן להביט בה, ועל אישה שלקחה את הזמן.

גלוריה הייתה הבכורה מששה, ואביה מת. סבה שילם את שכר הלימוד שלה — לא כמתנה אלא כהשקעה: הפיקחית תסיים את לימודיה ואחר כך תישא את חמשת האחרים. כך אוהבים העניים. אבל הבן מה זה מניח על ילדה. אמה ניקתה בתים של אחרים; גלוריה חזרה הביתה אל הקטנים, אל הכביסה, אל הסיר. ימיה היו שייכים לכולם. גם לילותיה, כך התברר, לא היו שלה.

היא חזרה מן החופשה שונה — יצאה עייפה, שבה נעדרת, ואחר כך לא הגיעה לשיעורים כלל. איש בבית ספר של שבע מאות אינו מחויב להבחין בנערה שקטה אחת שהאפור מטפס בשוליה.

האחות מריה תרזה הבחינה.

הבחנה היא אמנותי שלי, ובבן אנוש היא כמעט לעולם אינה נראית כשום דבר — רק שם שאינו עוזב את המחשבה. היא לא עימתה את הנערה. היא קראה לה בתואנה של גיאוגרפיה, ספר שיש לפתוח, משום שילדה מפוחדת אי אפשר לחקור, רק ללוות.

הספר נפתח ומשהו נפל ממנו: מטפחת מקופלת קטן מאוד, אדומה וירוקה וצהובה. האחות הושיטה אליה יד, והיא זזה — מתחת לידה, כדרך שדג בורח, ואז לא הייתה בשום מקום בחדר.

היא עברה על השולחן דף אחר דף ומצאה אותה בתוך הספר האחרון. הפעם קפצה את אגרופה ולא פתחה, ומה שהחזיקה לא התנהג כבד: הוא היה חי בידה, מושך, כדרך שחוט חשמל חי. היא קראה לאם בני, ואמרה לדבר מה הוא ושל מי אינו. אחר כך נשאה אותו אל תנור המטבח, החם לארוחת הפנימייה, והשליכה אותו לאש.

תחילה החמיר. גלוריה לא יכלה להחזיק מזון; אפשר היה לראותה מרזה משבוע לשבוע. פחד שהוזן חודשים אינו עוזב גוף ברגע שסימנו נשרף. ההרזיה היא שפתחה את פיה, ואחות שלא ביקשה ממנה דבר מלבד מה שהייתה מוכנה לומר.

זה יצא בחלקים. תחילה הרעש — לילה אחר לילה הלמות בתוך הכר, חזקה דיה שתשכב ערה לאורכה. אחר כך הביקור: אישה שנכנסה לבית ואמרה לה שכשתסיים את לימודיה תינשא לבנה. היא נתנה לה את המטפחת, ואמרה לה מה יעלה לה אם תאבד אותה: היא לא תוכל ללמוד, היא תיכשל בבחינותיה, היא תמות.

איני עומדת לומר לך מי הייתה אותה אישה. הספר השומר את התיאור הזה אינו נוקב בשמה, לא בשם משפחתה ולא בשם בני עמה, וגם אני לא; היכן שמותר לעניים להאשים זה את זה בכישוף, זה נגמר במשהו שרוף שאינו מטפחת. מה שכן אנקוב בשמו הוא התכנון, משום שהתכנון הוא החטא. מישהו הביט בנערה יתומה מאב שמאחוריה חמישה אחים רעבים והחליט שעתידה זמין. זה מה שהיה בבד. לא כוח. בעלות.

האחות עשתה את הדבר הנכון בסדר הנכון, וזה נדיר יותר מלעשות את הדבר הנכון: לפני הכר, לפני האש, היא לקחה את הנערה לווידוי. שום דבר שאני עושה ביניכם אינו מעמיק יותר, ומעולם לא נדרש איש להתווכח עם פיסת בד לאחר שזה קרה.

אחר כך פתחו את הכר. בתוך הנוצות הייתה חבילה, עטופה ומגושמת, ובה שיערה של גלוריה עצמה — גזוז מראשה בידי המבקרת, בזריזות כזאת, בעוד הנערה יושבת שם, שמעולם לא ידעה שנעלם — עם חפצים קטנים, ומטפחת שנייה, תאומה לזו שנשרפה.

הם נשאו את הכול אל המשרפה שבחצר בית הספר ושרפו אותו בגלוי, מתפללים בקול כל העת. המטפחת סירבה לתפוס אש; הם הזינו את האש והזינו אותה שוב לפני שכלתה. פחד מתפרק כשמביטים בו בחברה; האש רק עשתה אותו נראה. החזק בתמונה הזאת, כי היא כל מה שיש לי לתת לך: נזירה ותלמידת בית ספר מעל משרפה באמצע ברזיל, מתפללות בקול לאור יום, ופיסת בד שילדה האמינה שהיא יכולה להרוג אותה עולה לנגד עיניה כמה שתמיד הייתה — חוט, צבע, וכוונה של מישהו.

האישה שהדליקה את האש ההיא לא האמינה בכל זה שנה קודם לכן; היא חשבה שכשפים הם אמונה טפלה. איני דורשת שתחזיק בדעות הנכונות לפני שאשתמש בך. אני דורשת שתבחין בילדה.

גלוריה אכלה. לימודיה שבו. והיא ישנה — באותו לילה, ובזה שאחריו, ובאלה שבאו — על כר שאין בו דבר מלבד נוצות. מכל מה שניתן לאותו בית, מנה את החסד הזה ראשון. לפני הפלא, לפני השחרור, לפני כל דבר שמישהו היה חושב שראוי לכותבו: נערה שוכבת בחשכה ואינה שומעת דבר.

התיעוד

התיאור נשמר בידי גבריאלה אמורת ב־An Exorcist Tells His Story 2: More Stories (באיטלקית, Nuovi racconti di un esorcista, 1992), אוסף שבו משחזר אמורת עדויות שנשלחו אליו לצד פרשנותו הפסטורלית. עדות זו היא עדותה הכתובה של נזירה מיסיונרית איטלקייה, המובאת בספר כאחות מריה תרזה, שלימדה בבית ספר תיכון קתולי סמוך למרילייה, במערב מדינת סאו פאולו שבברזיל — כשבע מאות תלמידים, כשמונים מהם בפנימייה. אמורת (1925–2016) מונה למגרש השדים של דיוקסיית רומא ב־1986 והיה המייסד והנשיא הראשון של האיגוד הבינלאומי של מגרשי השדים. הסיפור נושא את סמכותה של עדות ממקור ראשון שנאספה בידי כומר בתפקיד הזה; הוא אינו נושא שום חקירה קנונית, והכנסייה לא פסקה בו דבר. מרילייה עצמה נוסדה ב־1929 בגבול הקפה של אלטה פאוליסטה; מסדרים דתיים איטלקיים אִיישו בתקופה ההיא בתי ספר רבים מאוד ברחבי פנים המדינה.

מה שהתיאור מתאר הוא maleficium — נזק המבוקש כלפי אדם באמצעות פנייה לשטני, המוצמד לרוב לחפץ המונח בין חפציו של הקורבן. התורה הקתולית אינה מייחסת לחפץ כזה שום כוח עצמי; החפץ אינו סיבה אלא סימן להסכמה ולכוונה שמאחוריו, והשמדתו היא כפירה בו ולא כישוף־נגד. החומרה נעוצה בפנייה עצמה. הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 2117 מגנה את כל מעשי הקסם והכישוף שבהם מנסה אדם לאלף כוחות נסתרים ולהעמידם לשירותו, נוקב במפורש בנשיאת קמעות כמעשה מגונה, וקובע שפנייה כזאת מנוגדת בחומרה למידת הדת אף כשהיא נעשית למען השבת בריאות.

לא התרחש כאן שום גירוש שדים במובן המדויק, ואיש לא ביקש כזה. לא אובחנה אחיזת שדים, לא נכח מגרש שדים, ולא נעשה שימוש בשום טקס של ה־Rituale Romanum. גירוש שדים חגיגי הוא מעשה פומבי וסמכותי של הכנסייה, הנערך בידי כומר בהיתר מפורש של ההגמון (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673; הקודקס של החוק הקנוני, קנון 1172). כל מה שנעשה בפועל במקרה הזה שייך לכל אדם שנטבל: הווידוי הסקרמנטלי, תפילה פרטית, הקריאה לגבירתנו, והשמדת החפצים. עצתו המעשית של אמורת בעניין חפצים מקוללים הולכת באותו סדר — לברך אותם, לשרוף אותם באוויר הפתוח בעודך מתפלל וקורא לדמו של המשיח, ולפזר את השאריות במים זורמים — והוא התעקש לאורך כל כתביו שהאמצעים הרגילים באים ראשונים, בחזרו שווידוי טוב שווה יותר מגירוש שדים. שהאחות לקחה את הנערה אל הסקרמנט לפני שפתחה את הכר הוא הפרט המשמעותי דוקטרינרית בסיפור, לא האש.

הנסיבות האנושיות אינן ניתנות להפרדה מן הרוחניות. בת בכורה יתומה מאב, עבודת בית ללא שכר במקום לימודים, שכר לימוד שמשלם סב מתוך ציפייה שיום אחד תפרנס חמישה אחים, ונישואים שהוכרזו לה ולא נתבקשו ממנה: הכישוף היה הכלי של תכנון שכבר עוצב על עתידה של נערה ענייה. הכנסייה גורסת שהנישואים באים לעולם בהסכמתם החופשית של הצדדים (קנון 1057); הסכמה שהוצאה בכוח או מתוך פחד חמור בטלה (קנון 1103).

הערת עריכה אחת. המקור אינו נוקב בשמה של האישה שהביאה את המטפחת ולא בשום מסורת דתית, קהילה או מנהג שאליהם אולי השתייכה, ואנציקלופדיה זו אינה מספקת כאלה. להאשמות בכישוף יש היסטוריה ארוכה שסופה אלימות כלפי היחידים והקהילות שעליהם הן נופלות, ואין בתיאור הזה דבר המזהה איש. התיעוד כאן הוא של נערה שהוסר ממנה פחד ושל מורה שהבחינה בה, ואין הוא זקוק לנאשם כדי להיות אמת.