לאורה מקסינו

שתי דרכים נצעדו בקסינו באותו יולי, וכל מה שאני מבקשת להניח בידיך מונח בהבדל שביניהן.

הראשונה הייתה קצרה. היא יצאה מן העיירה בלילה, מעלה דרך העצים, אל בית חווה — שעת הליכה לנערה בת ארבע־עשרה שלא ידעה את הדרך, לצד חברה לכיתה שידעה. על האנשים שחיכו בחדר ההוא אספר לך רק מה שקרה, ואתה תחזור רק על כך: יש מקומות שבהם שם הנאמר בקול הוא גזר דין מוות, ודף זה אינו נוקב בשם איש. הם היו כעשרה, עטויי גלימות. הם קראו לרוחות. חיה שנתפסה באותו ערב נהרגה לנגד עיניה. חברתה אחזה בידה ולא הרפתה, ומשכה אותה אל תוך המעשה, והיא נמשכה. שעה אחת. ואז ההליכה חזרה במורד.

היא הלכה כדרך שהולכים אל דבר של שטות. התגרות. צמרמורת. סיפור שיהיה לה. הבן שלאורה לא נשאה בקרבה שום תורת נסתר, שום מרד, שום רעב לכוח — היא הייתה בת ארבע־עשרה, ומישהי שחיבבה אמרה בואי. זה המשפט שאני שומעת כמעט בכל אחת מן הדלתות האלה, הנאמר אחר כך בפי ילדים חיוורי פנים ובפי הוריהם כאחד: רק שיחקנו. דלת אינה שואלת אותך מדוע אתה פותח אותה.

היא באה הביתה. ובבית שבו הייתה בת ארבע־עשרה שנה, פנתה אל אמה ואל אביה וקיללה אותם בפניהם, באוצר מילים שמעולם לא היה בפיה. היא ירקה. היא נשכה. היא צרחה עד שהחדרים היו מלאים בזה. שקול את שני האנשים ההם העומדים שם — ילדתם לפניהם, וילדתם איננה בחדר.

ועתה הדרך השנייה, וזו הדרך שאני שומרת.

מקסינו לרומא מעט יותר ממאה קילומטרים, ולאור יום זה כלום. באותו לילה זה היה הכול. אביה היה קתולי שאכן קיים את אמונתו, מה שבאותו לילה מסוים פירושו רק זה: הוא ידע במה הוא מביט, ולא נזקק לעונה שלמה כדי להחליט. הוא לא חיכה לבוקר לראות אם זה יחלוף, ולא טלפן לאיש שיאמר לו להיות הגיוני. הוא הושיב את בתו במכונית ונסע צפונה בחשכה.

הייתי במכונית ההיא. אני רוצה שתראה את אורות הפנסים עולים במעלה העמק, איש אחד ליד ההגה ומאחוריו במושב דבר המשמיע קול שמעולם לא שמע, וידיו נשארות על ההגה. הוא לא ידע זאת, אך הוא היה בעיצומה של מרוצה. כל שעה שלא ישן הייתה שעה שלא ניתנה לדבר להשתקע בה.

הוא הגיע לרומא לפני עלות השחר ועמד בדלתות הסקאלה סנטה בחשכה, ממתין שהנזירים יפתחו אותן בשש. הכומר שלמענו בא לא חש בטוב באותו בוקר; שלחו אותו הלאה, לעברה האחר של העיר, עם כתובת. והאיש שבאותה כתובת כבר ערך שני טקסי גירוש שדים קשים מאז הזריחה והיה גמור — הוא התכוון לתת לנערה ברכה קצרה ולשלוח אותם הביתה, והוא אמר על כך את האמת לאחר מכן, ולכן מותר לך להאמין לשאר.

הוא בקושי החל כשקפצה מן הכיסא לעברו ונעצה את שיניה בעור פרק ידו. הוא הביט בדם על זרועו. אחר כך אסף את מה שנותר ממנו והתפלל בכל מה שהיה לו.

עשר דקות.

לא עשרה חודשים, ולא עשר השנים שראיתי בתים אחרים מכלים בכך. והכומר לא היה חזק יותר באותו בוקר מבכל בוקר אחר; הוא היה ריק יותר. ההבדל לא היה בזרועו. ההבדל היה שלדבר שבתוכה היה לילה אחד, ולילה אחד אינו זמן מספיק לגדל שורשים. משנעקר מיד, יצא שלם, כדרך שקוץ יוצא נקי בשעה הראשונה וצריך לחתוך בשבילו בשבוע השני. זו הסיבה ששמרתי את הסיפור: לא הנשיכה, לא הגלימה, לא היער. השעון.

ואז היא קמה.

היא שאלה, דומני, במה כולם מביטים. היא ירדה אל החצר, ומישהו מצא לה כדור, והיא החלה לשחק בו באור הבוקר הרגיל בעוד הגברים למעלה עדיין רועדים.

האזן לצליל ההוא. כדור יורד אל אבני הרצפה וחוזר ועולה. יורד, וחוזר ועולה. יורד, וחוזר ועולה. זה הרעש הרגיל ביותר בעולם והייתי שמה אותו בפיו של שר מלאכים, משום שזה קולה של ילדות שהושבה לפני שמישהו סיים לגנוב אותה — והיא נקנתה, תחתיי ואחריי, בידי אב שלא חיכה לבוקר.

התיעוד

המקרה מסופר בידי האב גבריאלה אמורת (1925–2016) ב־L'ultimo esorcista. La mia battaglia contro Satana, שנכתב עם העיתונאי פאולו רודארי ופורסם ב־2012. אמורת מונה למגרש שדים של דיוקסיית רומא ב־1986 בידי הקרדינל אוגו פולטי, התאמן אצל הפסיוניסט האב קנדידו אמנטיני, שגירש שדים במקדש המדרגות הקדושות (סקאלה סנטה) ליד הלטרן במשך יותר משלושה עשורים, וייסד את האיגוד הבינלאומי של מגרשי השדים ב־1990. קסינו היא עיירה במחוז פרוזינונה שבדרום לאציו, מתחת למנזר מונטה קסינו, כ־130 קילומטרים דרומית־מזרחית לרומא.

כמו רוב החומר בזיכרונותיו של אמורת, התיאור נשען על עדותו שלו; הנערה מזוהה בשם פרטי בלבד, ואין ולא יכול להיות תיעוד בלתי תלוי של המקרה בלא להפר את החיסיון שבמסגרתו פועלים מגרשי שדים. משקלה הראייתי של הפרשה אינו בפרטיה אלא בדפוס שאמורת מדווח עליו מאלפי מקרים וחוזר עליו בכל ספריו: החומרה עוקבת אחר משך הזמן. אחיזת שדים שמטפלים בה בתוך שעות באה על פתרונה, לפי תיאורו, בדרך כלל בתוך דקות; כזאת שהוזנחה שנים דורשת בדרך כלל שנים של גירוש שדים שבועי. זהו כלל אצבע של איש מעשה, לא דוקטרינה של הכנסייה, והוא מובא כאן ככזה.

מה שכן דוקטרינה הוא הפסק על המעשים שפתחו את הדלת. הקטכיזם דן בקוסמות ובקסם תחת הדיבר הראשון: יש לדחות את כל צורות הקוסמות, לרבות פנייה למדיומים המתיימרים לחשוף את העתיד או לצוות על כוחות נסתרים, וכל מעשי הקסם והכישוף שבהם מנסה אדם לאלף כוחות נסתרים מנוגדים בחומרה למידת הדת (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 2116-2117). אמורת החיל זאת ללא סייג על מפגשי העלאת רוחות, על לוח האוויג'ה, ועל המשחק הביתי שהאיטלקים מכנים gioco del bicchiere — משחק הכוס — דווקא משום שאלה מגיעים לבושים כשעשועים ונכנסים אליהם, לרוב, הצעירים והסקרנים ולא המכוונים. הכתוב עשה את אותה נקודה עצמה באפסוס, שם גברה עליהם הרוח שאליה פנו על שבעה אנשים שטיפלו בשם ישוע כאילו היה טכניקה (מעשי השליחים י״ט 13-20); תגובת העיר הייתה לשרוף את ספרי הכישוף שלה. העולם הבלתי נראה אינו צעצוע, ואינו מדרג את הקריאה לפי כנותו של הקורא.

על האב: ספר הברכות של הכנסייה מספק סדרי ברכה שהורים יאמרו בתוך הבית, ואמורת לימד לעתים קרובות ובתוקף שברכת הורה על ילדו — והוא נקב באבות במיוחד — נושאת יעילות ממשית שמשפחות קתוליות שכחו ברובן. הוא סבר, וסיפור זה ממחיש, שהכנסייה הביתית הפועלת במהירות עושה את מה שהתערבויות מאוחרות מתקשות לעשות. גירוש השדים הגדול עצמו נשאר שמור: הוא עשוי להיערך רק בידי כומר בעל היתר מפורש ומיוחד של ראש הדיוקסיה המקומי, לפי כללי הטקס המתוקן De exorcismis et supplicationibus quibusdam (1998, מתוקן 1999), הדורש ודאות מוסרית של אחיזת שדים אמיתית ומורה לשלול תחילה סיבות רפואיות ופסיכיאטריות. ראוי לציין שכוונתו הראשונית של אמורת עצמו באותו בוקר הייתה ברכה פשוטה, לא גירוש שדים.

הערת עריכה אחת. לא החברה לכיתה ולא האנשים בבית החווה נקובים כאן בשם, מתוארים או מאופיינים מעבר למה שהמקור מדווח על אירועי אותה שעה, ואין להסיק דבר על שום אדם, משפחה או מקום. להאשמה בעניינים כאלה יש היסטוריה ארוכה משלה של הרס חפים מפשע.