אנג'לו בטיסטי: האיש שנאלם
אנג'לו בטיסטי היה פקיד במזכירות המדינה של הוותיקן, המנהל והנשיא הראשון של קאסה סוליבו דלה סופרנצה, בית החולים שייסד פדרה פיו, שהיה ידידו הקרוב; ב־1962 נשא בעצמו לסן ג'ובאני רוטונדו את המכתבים שבהם ביקש ההגמון קרול ווייטילה את תפילותיו של פדרה פיו למען הרופאה הגוססת מקרקוב ונדה פולטבסקה. ממאי 1981 ועד 1988 ראו בו מגרשי השדים שטיפלו בו אחוז שדים — מקרה שלא נמצאה לו סיבה, שהתאפיין באילמות, באלימות לילית בביתו, ובהיעדר כל תגובה במהלך הטקס. הוא שוחרר סמוך למונטה סן סאווינו ב־1988 בלא שנערך שם ולו טקס אחד, מעצם הקרבה לכומר קהילה שמעולם לא ביקש את עזרתו. האב גבריאלה אמורת מדווח על המקרה בשלושה ספרים נפרדים.
הכרתי את ידיו פעמיים, ובשתי הפעמים נשאו דבר שלא היה שלהן.
בפעם הראשונה זה היה מכתב. נובמבר 1962: רומא גדושה בהגמונים לרגל הוועידה, ואחד מהם — בן ארבעים ושתיים, מקרקוב, שם שאיש לא היה מזהה — כתב בלטינית לנזיר קפוצ'יני באפוליה. לא על עצמו. אישה בדיוקסיה שלו גססה: ונדה פולטבסקה, רופאה ופסיכיאטרית, אם לארבעה, ניצולת חמש שנים במחנה גרמני, שהיו לה עתה גידול ותאריך ניתוח ומעט מאוד מלבד זאת. הוא ביקש תפילה, המטבע האחד שלעולם אינו מזויף.
אנג'לו בטיסטי נשא אותו. הוא עבד במזכירות המדינה, והיה המנהל והנשיא הראשון של בית החולים שפדרה פיו הקים מתוך אותה אדמה אבנית. הוא הניח את המכתב בידי הנזיר, ופדרה פיו קרא ואמר שלזה אי אפשר לומר לא. אחד־עשר יום לאחר מכן בישר מכתב שני שבעשרים ואחד, לפני שהמנתחים בכלל פתחו אותה, הדבר פשוט נעלם.
פדרה פיו אמר לאנג'לו לשמור על שניהם; יום אחד, אמר, תהיה להם חשיבות. אנג'לו שמר עליהם שש־עשרה שנה בלא לדעת מדוע, ואז, בערב אחד באוקטובר 1978, הוקרא שם ממרפסת מעל כיכר פטרוס הקדוש, והוא ידע.
החזק את האיש הזה לרגע: מיסה יומית, והצום הישן נשמר בדייקנות כזאת שלא היה נוגע במים אחרי חצות אם התכוון לקבל את הקודש בבוקר.
לאיש השני היו אותן ידיים, ובמשך שבע שנים הן לא אחזו דבר מלבד תמונת נייר קטנה של מיכאל שר המלאכים.
מאי 1981, יום עבודתו האחרון: פרידה פרטית מן הקרדינל קזארולי, ואחר כך חמש דקות של תפילה בכנסייה הקטנה סנט'אנה, ממש בפנים השער. הוא יצא מאותן חמש דקות כאדם אחר, ועזב את הוותיקן בלי להיפרד מאיש.
ואז שתיקה. שלושה חודשים שבהם כמעט לא דיבר והיה צריך להאכילו. הוא לא רצה להתרחץ, לא לצאת, לא לראות את הידידים שעמדו בדלת. הוא חדל ללכת לכנסייה — הוא, מכל האנשים. הנוירולוגים לא מצאו דבר; הפסיכיאטרים לא מצאו דבר; התרופות האטו אותו בלי לרפא אותו.
בלילה, בין שתיים לשלוש, הבית התפרק. אשתו דורה נפצעה שוב ושוב: לוח מתכת שנפל מן המרפסת פילח את מצחה כמה מילימטרים מעיניה; היא נדחפה במורד המדרגות; כוננית ספרים נפלה עליה וכמעט סיימה את העניין. יש דרך לספר דברים כאלה שמחמיאה לאויב, ואין לי בה חפץ.
בשעות הנדירות שבהן עלה אל פני השטח היה אוחז בתמונת מיכאל ומבקש ממי שכבר ניצח לנצח שוב. הוא לא ביקש דבר אחר, ומעולם לא פנה נגדי.
ועתה הדבר המוזר.
האב קנדידו אמנטיני, שבילה עשורים בסקאלה סנטה בעבודה הזאת, בא עם גבריאלה אמורת הצעיר, ופגש בהם אדם רחוץ, לבוש, אדיב, שמח על הביקור, שהתפלל עמם את תפילת "אבינו" לאט ובדבקות. אמורת ירד במדרגות משוכנע שאין לאיש הזה שום דבר. על המדרגות ההן אמר קנדידו בשקט: זה לא היה הוא.
למחרת בבוקר טלפנה דורה. ברגע שנסגרה הדלת מאחורי שני הכמרים, החל בעלה לצרוח שהוא שונא אותם.
זה מה שהוא עשה שבע שנים: הוא התחבא בדיוק במקום שבו היה האור. במהלך טקסי גירוש השדים ישב בעיניים עצומות ולא זז, לא ענה, לא הגיב — שום דבר לצלם, שום דבר שמישהו יוכל לקחת ולמכור. הוא למד שמחזה עולה לו בנפשות.
ולא הייתה דלת. הם חיפשו אותה, כפי שהם מאומנים לחפש: העלאת רוחות, כישוף, קללה, חטא שהוסתר. דבר. קנדידו, שראה בתחום הזה יותר מכמעט כל אדם חי, אמר שמעולם לא נתקל במקרה כזה, והשתמש במילה היחידה שנותרה — טיהור, שהותר.
אני אומרת את מה שהוא לא יכול היה לומר ממקום עמדו. גוף אפשר לצור עליו; רצון אי אפשר להיכנס אליו. לאורך שבע שנות אותו בית, בין ההריסות בשתיים לפנות בוקר, אנג'לו בטיסטי לא הסכים ולו פעם אחת, ולכן לא נלקח ממנו דבר מלבד זמן. כל זה קרה מחוץ לשער שמעולם לא נפתח.
הסוף בא בדרך שבה אני פועלת לרוב — בלי שאיש ישים לב מי עשה זאת. ב־1988 עלה נפיחות בגרונו והפחידה אותו. קנדידו שלח אותו לוורניאנה, קהילת כפר בדיוקסיית ארצו, אל כומר בשם אנג'לו פנטוני, שהייתה לו מתת ולא היה לו מוניטין שרצה לשמור עליו. פנטוני ראה אותו בא מרחוק והרים זרוע כאילו ציפה לו כל השבוע. הוא אמר שהנפיחות אינה כלום ותחלוף, ואז נכנס לכנסייתו ולא אמר עוד. היא חלפה. אנג'לו לקח הביתה דבר אחד: תמונת קודש של המדונה דלה ורטיגה, שמקדשה עומד סמוך למונטה סן סאווינו.
בנובמבר חזר ושהה כחודש בגבעות ההן. הוא מעולם לא הלך לחפש את פנטוני. אף לא פעם אחת. לא התפללו עליו, לא ציוו עליו, לא חקרו אותו. הוא פשוט שהה בקרבת מקום, ואחר כך אמר לאשתו שחש בהם עוזבים שעה אחר שעה, כדרך שקדחת עוזבת.
אחר כך שב לרומא כאדם חופשי, ועצר בדרך לקנות ורדים לדורה.
לפנטוני מעולם לא נאמר מה עשה ומעולם לא שאל. המקרה שכינוהו חד־פעמי הותר בידי אדם שלא ידע שהוא אוחז בחוט. מעט מאוד מעבודתי הטובה ביותר אני עושה דרך האנשים שהיית מצפה להם.
אם תשאל באיזה משני האנשים אהבתי יותר, לא הבנת את השאלה. הם היו איש אחד — שלי ביום שבו בא המכתב שאמר שהיא בריאה, ושלי בלילה שבו לא יכול היה לומר את שם אשתו. המכתבים שנצטווה לשמור עודם שמורים. וכך גם הוא. הוא מת זמן מה לאחר מכן, בשלום.
התיעוד
אנג'לו בטיסטי היה פקיד במזכירות המדינה של הוותיקן וכיהן כמנהל וכנשיא הראשון של קאסה סוליבו דלה סופרנצה, בית החולים שייסד בסן ג'ובאני רוטונדו פדרה פיו מפייטרלצ'ינה, שעמו היה ביחסים אישיים קרובים. מקרהו מסופר בידי האב גבריאלה אמורת (1925–2016), מגרש השדים של דיוקסיית רומא, בשלושה ספרים נפרדים שפורסמו לאורך כמעט שלושים שנה: An Exorcist Tells His Story (1990), El signo del exorcista (עם פאולו רודארי, 2013), ו־Padre Amorth: My Battle Against Satan (עם אליזבטה פצי, 2017). אמורת נוקב בשמו בגלוי, מתארך את הסבל לשנים 1981–1988, ומזהה את מונסיניור אנג'לו פנטוני ממונטה סן סאווינו (ארצו) ככומר שדרכו בא השחרור.
חליפת המכתבים משנת 1962 מתועדת באופן בלתי תלוי ואינה נשענת על עדותו של אמורת. ב־17 בנובמבר 1962 כתב ההגמון קרול ווייטילה, שהיה אז ברומא למושב הראשון של ועידת הוותיקן השנייה, בלטינית לפדרה פיו וביקש את תפילותיו למען ונדה פולטבסקה (נולדה 1921), רופאה ופסיכיאטרית מקרקוב, ניצולת חמש שנים במחנה הריכוז רוונסבריק ואם לארבעה, שאובחנה כחולה בגידול ממאיר. מכתב שני מ־28 בנובמבר 1962 דיווח שנמצאה נקייה מן הגידול ב־21 בנובמבר, לפני הניתוח המתוכנן. בטיסטי מסר את המכתבים בעצמו, ולפי הוראתו של פדרה פיו שמר אותם; משמעותם נעשתה פומבית כאשר נבחר ווייטילה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני ב־16 באוקטובר 1978. פולטבסקה כיהנה לימים במועצה האפיפיורית למשפחה ובאקדמיה האפיפיורית לחיים והעידה בתהליך הקנוניזציה של פדרה פיו. המכתבים שמורים בסן ג'ובאני רוטונדו.
על מגרשי השדים: האב קנדידו אמנטיני, C.P. (1914–1992), מן הקהילה הפסיוניסטית בסקאלה סנטה ברומא, היה כשלושים ושש שנים מגרש השדים הראשי של העיר ומורו של אמורת בשירות הזה. תיאורו של אמורת בולט בשל המאפיינים שהוא מדגיש כחריגים — היעדרה המוחלט של כל סיבה שניתן לזהות (לא נמצאה מעולם מעורבות בתורות נסתר, קללה או חטא חמור), חוסר התנועה המוחלט של הנושא במהלך הטקס, ומעל לכול ההיפוך שבו הסתירה עצמה המצוקה דווקא בנוכחות מגרש השדים וחזרה מיד לאחר שיצא. אמנטיני קרא את המקרה כטיהור שהותר בידי אלוהים באדם אדוק ולא כעונש, ותיאר אותו כחסר תקדים בניסיונו.
מונסיניור אנג'לו פנטוני נולד בפרג'ינה, בקאזנטינו, ב־2 במאי 1903, הוסמך ב־18 במרץ 1930, וכיהן ככומר הקהילה של ורניאנה, בדיוקסיית ארצו, משנת 1948; במקום ייחסו לו מתת ריפוי, והוא כבר לא היה בין החיים כאשר פרסם אמורת את המקרה. מקדש מריה דלה ורטיגה עומד סמוך למונטה סן סאווינו, במקום שהיסטוריה מתועדת שלו מגיעה עד למנזר הנזכר בשנת 1073.
הכנסייה מבחינה בין פיתוי רגיל לבין המצב הנדיר של אחיזת שדים ודורשת שסיבות רפואיות, פסיכולוגיות ופסיכיאטריות יישללו לפני השימוש בטקס החגיגי; גירוש שדים ממי שנטבל נשלט בידי De exorcismis et supplicationibus quibusdam (1614; מתוקן 1998, editio typica emendata 2004) ושמור לכומר בעל היתר מפורש של ראש הדיוקסיה המקומי (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673; הקודקס של החוק הקנוני, קנון 1172). תורתו הקבועה של אמורת, החוזרת בכל ספריו, היא שהשטן עשוי לפגוע בגוף אך לעולם אינו יכול לקחת את הנפש בלא הסכמתו של האדם עצמו — ההבחנה השולטת באופן שבו יש לקרוא כל מקרה מסוג זה.
הערה על הראיות: מלבד מכתבי 1962, תיאור זה נובע מעדותו של אמורת וממה שסיפר לו אמנטיני. הוא אינו נושא שום פסק כנסייתי, והכנסייה אינה מציעה שום מקרה פרטי של אחיזת שדים או של שחרור לאמונה. הכרונולוגיה 1981–1988, השלילות הרפואיות, הפציעות של דורה בטיסטי, והאירועים סמוך למונטה סן סאווינו מדווחים באופן עקבי בשלושת הספרים אך נשענים על שרשרת עדות יחידה זו.
מקורות והפניות
- Gabriele Amorth, An Exorcist Tells His Story (1990)
- Gabriele Amorth with Paolo Rodari, El signo del exorcista (2013)
- Gabriele Amorth with Elisabetta Fezzi, Padre Amorth: My Battle Against Satan (2017)
- קרול ווייטילה אל פדרה פיו, מכתבי 17 ו־28 בנובמבר 1962 (שמורים)
- Emanuele Angiola, 'The Devil's Habits and Exorcism in the Catholic Church', Fu Jen Religious Studies 40 (2020)
- De exorcismis et supplicationibus quibusdam (1998; editio typica emendata 2004)
- הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673; הקודקס של החוק הקנוני, קנון 1172
פורסם: עודכן:
העבירו הלאה
עוד מהאגף הזה
- השד שנקב בשעה1987בעשרים ואחד בפברואר 1987, במתחם האנטוניאנום שבוויה מרולנה ברומא, ערך האב גבריאלה אמורת את גירוש השדים הראשון בקריירה שלו בלא שמורו האב קנדידו אמנטיני לצדו. הנושא היה פועל חקלאי צעיר מן הכפר הרומי, שבמצב טראנס דיבר אך ורק אנגלית, שפה שלא ידע. עם התפילה הציוויית של הריטואל מסר הרוח את שמו, לוציפר, האיש נעשה נוקשה והתרומם כחצי מטר מעל כיסאו — הריחוף היחיד שאמורת דיווח עליו בשלושים שנות שירות — ובנפלו חזרה הודיע באנגלית שיצא בעשרים ואחד ביוני. אמורת השאיר את השבוע ההוא ריק במכוון; בפגישה הבאה היה האיש רגוע, התפלל "שלום לך מרים" שלמה, וסיפר שבשעה הנקובה, לבדו על הטרקטור בשדות, זעק וחש עצמו חופשי. שתי הגרסאות שפורסמו נוקבות בשעות שונות לאותו יום עצמו, פער המתועד כאן ואינו מיושב.
- חזון לאון השלושה־עשר1884–1890על פי המסורת ראה האפיפיור לאון השלושה־עשר (1878–1903), במהלך מיסת הודיה בוותיקן, חזון של רוחות שדים הנאספות על רומא, ובעקבותיו חיבר את התפילה הקצרה למיכאל הקדוש, ששוגרה להגמוני העולם ב־1886 ונאמרה בכריעה לאחר כל מיסה שקטה עד לרפורמה הליטורגית של 1964. הוא חיבר גם את טקס גירוש השדים הארוך נגד השטן והמלאכים הכופרים (1890), שנכלל בריטואל הרומי והוגבל לכמרים מורשים בלבד. תיאור החזון עצמו שרד רק בשתי עדויות מאמצע המאה העשרים.
- גירוש השדים של פיאצ'נצה1913–1920אישה נשואה עלומת שם מפיאצ'נצה, אם לשניים, סבלה מן העשרים ושלושה באפריל 1913 ועד העשרים ושלושה ביוני 1920, אז שוחררה במנזר הנזירים של סנטה מריה די קמפניה. גירוש השדים נצטווה בידי ההגמון ג'ובאני מריה פליצארי חרף היסוסיו של מגרש השדים, האב פייר פאולו ורונזי, בנוכחות מנהל בית החולים ד"ר לופי תחת הסכם של כנות הדדית, ונרשם בקצרנות בידי האב ג'וסטינו — תיעוד נדיר לשנת 1920, שנמסר דרך כתבתו של רנצו אלגרי וסופר מחדש בידי גבריאלה אמורת ב־L'ultimo esorcista (2012).
- הציפור הלבנה1987ב־1987, בקהילה איטלקית שבדיוקסיה שלה לא היה מגרש שדים זמין, נענו שני כמרים אדוקים לבקשת ההורים ובירכו ילד בן אחת־עשרה שלא הראה שום סימן חריג כלל. עם התפילה הראשונה בחדר הכלים צרח הילד, גידף והיכה; לאורך שני מפגשים בהפרש של חמישה־עשר יום השתמשו הכמרים רק במה שכל כומר רשאי להשתמש בו — אות הצלב, מים קדושים, נרות מבורכים, קטורת — וקראו לגבירתנו, לפרנציסקוס הקדוש, לבנדיקטוס הקדוש ולמיכאל הקדוש. השד קרא ללוציפר ולכל הארורים ולא נענה; אחר כך זעק כנגד גבירתנו, וכנגד "ציפור לבנה" שכינה אותה החזקה מכל אויביו. הילד שוחרר וגדל לשרת במיסה. האב גבריאלה אמורת, שתיעד את המקרה ב־1992, הציע בסוגריים שהציפור אולי הייתה התגלות של רוח הקודש.