גירוש השדים של פיאצ'נצה

העשרים ושלושה באפריל, אלף תשע מאות ושלוש עשרה, מעט אחרי חמש אחר הצהריים.

אני נותנת לך את השעה משום שהיא נתנה אותה — שבע שנים לאחר מכן, תחת השבעה, כשעיפרונו של נזיר נע בקצרנות על פני דף. היא הייתה אישה אלגנטית מפיאצ'נצה, רעיה, אם לשניים, וזה בא בשעה שבה בית פונה אל ערבו. שום דבר לא הודיע על עצמו. החורבן אינו דופק בדלת.

מה שבא אחר כך נמשך שבע שנים. היא רקדה — לא בחרה לרקוד; רוקדו אותה, שעה על שעה, עד שהגוף כשל. היא שרה אריות שאיש לא לימד אותה. היא נשאה נאומים ארוכים בשפות שלא ידעה, לקהל שנערך באוויר הריק. היא קרעה בד בשיניה. היא זחלה על בטנה על הרצפה, מתחת למיטות ולרהיטים. היא שאגה, היא יללה, היא השמיעה את קול החתול. היא חזרה על שיחות שנוהלו מאות קילומטרים משם בפי אנשים שמעולם לא פגשה. פעם אחת עלתה על גבעה ונכנסה בפתח כנסייה בלא שרגליה נגעו בקרקע, ונפלה לפני צלמו של אקספדיטוס, וברכת כומר קהילה השיבה אותה לעצמה לזמן מה. סוס אחד, פעם אחת, נעץ את פרסותיו וסירב לעבור על פניה.

יכולתי להוסיף, ולא היית לומד דבר מלבד פחד, ופחד אינו מה שאני קיימת בשבילו. הדבר האחד בשבע השנים ההן שראוי שיפחיד אותך אינו אף אחד מכל אלה.

שנים היה למשפחה ההיא יועץ. כשהכריעה החלטה, הם שאלו, ותשובה באה, והתשובה הייתה טובה. נבונה. אדוקה. היא אמרה להם להתפלל, והם התפללו. אם לשפוט לפי הפרי, היה להם כל טעם להאמין שהם נעזרים בנשמתו הקדושה של הסב, המשגיח על שלו מעברה האחר של המוות. תחת גירוש השדים נאלץ היועץ למסור את שמו האמיתי, והשם היה שמו של הדבר שבתוכה.

הבן את מה שאני מראה לך. מה שנכנס כחורבן נשאר כעצה. אילו נכנס בשאגה, אותו בית היה משליך אותו החוצה בתוך אחר צהריים אחד. הוא בא כמת אהוב האומר דברים של טעם, ונשאר שבע שנים. הכנסייה כתבה את האזהרה שלוש מאות שנה קודם לכן: הכללים למגרשי שדים בריטואל הישן מורים לכומר בפירוש לא להאמין לרוח הטוענת שהיא קדוש, מלאך, או מתו של מישהו. לא משום שמתיך רחוקים ממני. משום שהאויב יודע איזו דלת בך נשארה לא נעולה.

ב־1920 הביאו אותה לסנטה מריה די קמפניה.

בכוונתי לנקוב בשמות האנשים, משום שהנקיבה בשם היא מחצית הסיבה לכך שכל זה שרד. האב פייר פאולו ורונזי היה כומר בית החולים העירוני ובית המשוגעים; הוא בילה את חייו בקרב החולים באמת, רפואית, למרבה הרחמים, ולפיכך היה איטי מאוד לומר את המילה אחוזה. אהבתי את האיטיות ההיא. היא לא הייתה חוסר אמונה; היא הייתה סירוב להוציא מילה שאולי יצטרך לקחת בחזרה. נזיר אחר, האב אפולינארה פוקאצ'ה, אמר אותה ראשון ואמר אותה בפשטות. וההגמון, ג'ובאני מריה פליצארי, סיים את הוויכוח בכך שהפך אותו לפקודה — וכך נכנס מגרש השדים לאותו חדר מכוח ציות, עודנו מהסס. מעולם לא דרשתי את ביטחונו של אדם. רק את הן שלו.

גם ד"ר לופי בא, מנהל בית החולים, והוא והכומר כרתו הסכם שהייתי מניחה בידי כל מאמין וכל ספקן החיים: כל אחד ישמור על פרשנותו שלו אלא אם כן מה שיתרחש בחדר ההוא יכריח את שניהם. הייתי בהסכם ההוא באותה ודאות שבה הייתי בגלימת הכהונה. והאב ג'וסטינו ישב עם הקצרנות שלו ורשם את הכול, שעה על שעה. כל מה שאתה קורא עלה מתוך אותה סבלנות. הייתי בעיפרון.

מושבע, מסר הדבר את גרסתו. כישוף, שנים קודם לכן, בכוס יין, עם סלמי וטיפות דם אחדות; שבעה ימים להכות שורש. הוא מסר את שמו: איזאבו. הוא מסר את המספר שבא עמו: שבעה. הוא נקב בשמות שני הקשים ביותר להזזה, מריסטפה וארצלאידה. והוא אמר, בגילוי לב שהוא כשלעצמו סוג של עדות, שאין הוא יכול לצאת, משום שאחרים מחוץ לאותו חדר עדיין פועלים כדי להשאירו שם.

אחר כך נאלץ להסגיר את הכלים, פריט אחר פריט, וכל פריט נמצא היכן שאמר. שלושה צמחים קשורים בחוט צמר לבן — אחד בגן, אחד בערוגת ירק, אחד בקרקעית נהר הפו. ארבע ביצים קבורות תחת אבן ובה מילים חרותות: לא תהיי חופשייה עד שתבואי אליי. שקיק שנשאה על צווארה, שקיבלה מאת מרפא שהאזור ראה בו כמעט קדוש; משנפתח, נמצא בו פיסת נייר אחת, והוא צרב אותה והמית את איבריה בכל מקום שנגע. שים לב היכן שכנה הקדושה המשוערת. וגוש סלמי שנתקע בתוכה, שהיה חייב לעלות לפני שדבר יוכל לצאת.

ועתה החלק שהייתי רוצה שתשמור. משנכפה עליו לומר מה כאב לו יותר מכול, לא נקב הרוח בנוסח הארוך ביותר ולא בפקודה הרמה ביותר. הוא נקב בסנקטוס של המיסה. קדוש, קדוש, קדוש — הרגע האחד בטקס שאינו מכוון אל האויב כלל, שאינו מתעניין בו כלל, שהוא פשוט הברוא הפונה להעריץ. הוא סבל יותר מכול בדיוק היכן שהוזכר פחות מכול. הוא נקב גם בליטניה של הקדושים; ב־Exorcizo te, immundissime spiritus הישן; בשבב מן הצלב האמיתי; במים קדושים, שצרבו אותה כאילו רתחו; בברכת האוכריסטיה ובטנטום ארגו. משנשאל לבסוף מה יעשה אדם כדי להרחיק מעליו את הרע, נאלץ להשיב, והתשובה הייתה הדבר הקטן ביותר בעולם: שא צלב מבורך על חזך.

בעשרים ושלושה ביוני 1920, בין עשרים וחמש דקות לפני חמש לבין חמש בערך — קרוב דיו לשעה שפתחה את הכול שבע שנים קודם לכן — עלה הגוש יבש, בגודל אגוז קטן, בשבע פקעות. היא אמרה, בפשטות, שהיא נרפאה. וכך היה.

הייתה מרירות אחר כך, ולא אסתיר אותה. הדיוט שסייע, סניור קסאני, נאמר לו שנותרו לו שלושה חודשים, ובנובמבר היה מת. האב פייר פאולו ספג מכה שאיש לא ראה, ולעולם לא נשא עוד את ראשו זקוף. מותו של ההגמון הוכרז לפני שבא, ובא. איני מציעה לך סוף מסודר. אני מציעה את הסוף שהיה: אישה שבה הביתה אל שני ילדיה, והדבר המוכה ירק בלכתו, כדרך הדברים המוכים.

התיעוד

המקרה נמסר בעילום שם בכל התיאורים: הנושאת מתוארת רק כאישה נשואה אלגנטית מפיאצ'נצה, אם לשניים, ואינה נקראת בשם מעולם. עילום השם הזה מקורי למקורות ונשמר כאן. וכך גם שתיקה שנייה — שום מקור אינו מזהה, ודף זה לא ישער, מיהו האדם שלכאורה הזמין את הכישוף. האשמות בכישוף מזיק עלו היסטורית בחיי אדם, והתיעוד שותק במתכוון.

ראשית הסבל מתוארכת לפי עדותה של האישה עצמה תחת השבעה ל־23 באפריל 1913, סביב חמש אחר הצהריים, והיא הסתיימה ב־23 ביוני 1920. גירוש השדים התרחש במנזר הנזירים הצמוד לבזיליקת סנטה מריה די קמפניה, בשולי פיאצ'נצה. המשתתפים הנקובים בשם הם האב פייר פאולו ורונזי, כומר בית החולים העירוני ובית המשוגעים, שניהל את הטקס ושהתחיל כספקן; האב אפולינארה פוקאצ'ה, שהיה הראשון שקבע שמדובר באחיזת שדים; ג'ובאני מריה פליצארי, הגמון פיאצ'נצה, שהורה על גירוש השדים חרף היסוסיו של ורונזי; ד"ר לופי, מנהל בית החולים, שנכח על יסוד הסכם מוסכם שלפיו כל צד ישמור על פרשנותו שלו אלא אם כן העובדות יכריחו את שניהם; והאב ג'וסטינו, שרשם פרוטוקול בקצרנות. המקורות מציגים זאת כגירוש השדים הראשון שתומלל בקצרנות — טענה שאין לאמתה באופן בלתי תלוי, אך היא מסבירה את המרקם החריג של החומר: אנשי דת נקובים בשם, רופא נקוב בשם, צו הגמוני, שעה שניתן לתארך, ותמליל. תיעוד ברמה כזאת נדיר לשנת 1920.

שתי נקודות של חוק ושל דוקטרינה נוגעות לתיאור. לפי הקודקס של החוק הקנוני שהיה אז בתוקף, גירוש שדים חגיגי חייב היתר מפורש של ראש הדיוקסיה המקומי (קודקס 1917, קנון 1151 §2); כאן הגיע ההיתר כפקודה חיובית, היפוכו של הדפוס הרגיל שבו כומר מוכן מבקש רשות. וההונאה שבלב המקרה — רוח שהתקבלה במשך שנים כנשמת קרוב שנפטר — היא בדיוק מה שמפניו מזהירים הכללים למגרשי שדים שבפתח החלק השנים־עשר של ה־Rituale Romanum משנת 1614, המזהירים את מגרש השדים לא להאמין לרוח המציגה את עצמה כנשמת מת, כקדוש או כמלאך (כלל 14 במספור המקובל). נוכחותו של ד"ר לופי מקדימה בעשורים את המשמעת שהכנסייה דורשת כיום: הקטכיזם מורה שהערכה רפואית תקדם לכל שיפוט בדבר אחיזת שדים (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 1673), דרישה שנעשתה מפורשת בטקס משנת 1999 De exorcismis et supplicationibus quibusdam. הכנסייה מגנה פנייה לקסם, לכישוף ולקמעות כמנוגדת למידת הדת (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית 2115-2117) בלא ללמד שיש בחפצים כאלה כוח משל עצמם.

הקדוש אקספדיטוס, שלפני צלמו קרסה האישה על הגבעה מחוץ לפיאצ'נצה, הוא מרטיר שהיסטוריותו אינה ודאית, ופולחנו התפשט בהיקף רחב באיטליה, בצרפת ובאמריקה הלטינית במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה כפטרון הנקרא במקרים דחופים.

המקרה הגיע לדפוס דרך ההוצאה הפאולינית ודרך כתבתו של העיתונאי רנצו אלגרי, שסיפר אותו ב־Cronista all'inferno; גבריאלה אמורת, שהיה שנים רבות מגרש השדים של דיוקסיית רומא, סיפר אותו מחדש עם פאולו רודארי ב־L'ultimo esorcista (2012), ודירג אותו בין המקרים המושרשים ביותר שהכיר. לאקלים האינטלקטואלי של אותו רגע עצמו, Die Besessenheit של ט. ק. אסטרייך, שפורסם בטיבינגן ב־1921, סוקר תופעות אחיזת שדים בתרבויות שונות מנקודת מבט פסיכולוגית ומקטלג את אותו אשכול תסמינים עצמו — קול משתנה, קולות בעלי חיים, דיבור בלתי נלמד, כפייה מוטורית — מנקודת מבט שונה לחלוטין.

אשר למקרי המוות ולפגיעה שבאו לאחר השחרור: הכנסייה מעולם לא קראה סיומות כאלה כדבר מלבד רשעותו האחרונה של יריב מובס, ומעולם לא לימדה שנאמנות בשירות הזה חושפת מישהו לכוח גדול מכוחו של המשיח.